<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' נדרים</h1>
<h2>דף כג.</h2>
ונשאל לרבינו האיי גאון ז"ל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה עולמית, כגון יחיד מומחה שהדיר ברבים או רבים שהדירו על עצמם שיעשו [תענית] או יתקנו תיקונין והודיעו אותן ופרסמו אותן אינן יכולין לחזור בהן, ועוד אם נדרו הרבים ותקנו שיעשו תענית על צרה שבאה עליהן והכריזו נשיאי הקהל וזקיניהם וחכמיהם כי התענית ביום פלוני ופלוני, ונמלכו לאחר כך וראו שידחו אותו לזמן אחר לדבר שנראה או לצורך שנתחדש להם, שלא היו יודעין אותו מקודם, יש להן לדחות אותו עד זמן אחר. וכן שעשו תקנה בדבר וכתבו אותו והעידו בו והחרימו בו על מי שיעשה כך וכך, ונראה להן לאחר כן כי יש הפסד בדבר [וכן] לא יתכן לעמוד, ורצו לפחות ממנו ולשנות בו מאותו התיקון ולהתיר אותו החרם ולהפר אלתו, יש להם לעשות או לא, ילמדנו אדונינו. אתה ברחמי שמים חכם גדול ויודע כי היא הלכה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, אבל נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה, ובעסק להשאל לחכם על הנדר אמרו זאת, וכך היו אומרים אם עמד אדם ברבים ונדר על דבר שיעשהו או שלא יעשהו אע"פ שרבים שמעו ממנו וכל אחד נטה לבו אל טעם, אעפ"כ יש לנו[דר] להשאל לחכם ולמצוא פתח לעצמו, וגם יש לחכם לפתוח [לו] פתח, וכשאומר לו נדרת על [דעת] כך וכך והוא אומר לאו, מתירין אותו ואין חוששין למה ששמ(ע)ו הרבים על דעתם בשבועתו, לפי שהנדר תלוי בדעתו ולא בדעת אחרים אע"פ שכולם שמעו, אבל אם נדר על דעת רבים כגון שאמר לרבים הריני נודר על דעתכם כלכם שאעשה כן או שלא אעשה כן אין לו דרך להשאל על נדרו לפי שאין הדבר תלוי בדעתו אלא גם בדעת אחרים. אבל מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמם שיעשו תענית או שיתקנו תיקונים ואחר כך נודע להם כי הטוב והישר והיפה לשנות את הדבר ההוא, ברור הוא הדבר כי יש לשנות וכל שכן אם יראה להן לפחות או להוסיף, ואם החרימו על דבר רשאין הן להתיר את החרם ואין בכך כלום, אלא ובלבד שיראה להם ההיתר והשנוי כי הוא הטוב והישר. ונשאל הגאון רבי יצחק ז"ל על ענין זה, בקהל דאחרים אחרמתא בפתגמא לזמן קצוב ואחר כך נתחרטו יתירוהו אם לאו. והשיב צריכין שילכו לחכם ויתיר להן אם נתחרטו, כמו שעושין בשבועה למי שנתחרט עליה.
<h2>דף כח.</h2>
ת"ר [ר"ה ד' ע"א] חייבי הדמין והערכין והחרמין וההקדשות וחטאות ואשמות ועולות ושלמים וצדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח ולקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהם שלשה רגלים [עובר בבל תאחר, ר"ש אומר שלשה רגלים] [כסדרן וחג המצות תחלה, ר' מאיר אומר כיון שעבר עליהם רגל אחד] עובר בבל תאחר, ר' אלעזר בר' שמעון אומר כיון שעבר עליהן חג הסוכות עובר בבל תאחר. תניא אידך אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו עליהם וכו' כדאיתא בראש השנה. חייבי הדמין הוא האומר דמי עלי ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק, ערכין כדאיתא בפסוקים באומר ערכי עלי שדמיו מן התורה קצובין, ההקדשות מי שמקדיש שום חפץ לבדק הבית או בהמה או זרע כמפורש במקומו, חרמין כדכתיב כל חרם אשר יחרים איש לה' (מצאנו ומבקרו) [מכל אשר לו מאדם ובהמה] וגו', וכדתנן [ערכין כ"ח ע"א] מחרים [אדם] מצאנו ומבקריו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו ואם החרים את כולן אינן מוחרמין וכו'. ואם אמר בפירוש הרי זה חרם לכהן הרי הן חרמים לכהנים ואין להם פדיון ונתנים לכהנים, ואם אמר בפירוש חרם לבדק הבית יש לו פדיון כשאר [קדשי] בדק הבית, ואם אמר הרי זה חרם סתם ולא פירש אם לכהן אם לשמים פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן [שם], דר' יהודה ב"ב סבר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה', ורבנן סברי סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. ואפליגו בה רב יהודה ועולא במס' ערכין [כ"ט ע"א], [והלכתא] כרב יהודה דסבר הלכה כר' יהודה ב"ב ועבד מעשה בההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה ואמר ליה רב יהודה שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא ולישתרי לך, כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול, ואפילו בפרוטה הוה סגי ליה והאי דא"ל ד' זוזי לפרסומי מילתא. ואע"ג דכי אמר שמואל דאיעבד קאמר אבל לכתחלה לא, הני מילי בזמן שבית המקדש קיים משום פסידא דהקדש, אבל בזמן הזה אפילו לכתחלה, ואמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא [כו]ליה לכהנים, אלמא קסבר עולא סתם חרמים לכהנים. ובעל הלכות קבע כרב יהודה. וגם הגאון ר' יצחק ז"ל כתב בהלכות שלו בפ"ק דע"ז בזה הלשון, תניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר וכו' ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דאמר שמואל הקדש מנה שחללו על שוה פרוטה מחול. ולא פירש אי בחרם סתם קאמר אי במפרש לבדק הבית, ואעפ"כ מאחר דלא פירש משמע דכרב יהודה סבירא ליה. הילכך חרמים דלא אמר בפירוש לכהן אית להו תקנתא בשוה פרוטה, אבל למאן דאמר לכהן הא תנן [ערכין כ"ח ע"ב] חרמי כהנים אין להם פדיון אלא נתנן לכהנים. חרמים [כל זמן] שהם בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם [שנאמר כל חרם [קדש קדשים הוא] לה'], נתנן לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם שנאמר כל חרם בישראל לך (ת)[י]היה. וצדקה מחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים. ולקט שכחה ופאה בזמן הזה מדת חסידות. ובעל הלכות כתב שאלו כולן בחוצה לארץ מדרבנן. ובתשובה אין מעריכין ואין מקדישין ואין מחרימין וכו' ואי דחיק מריה דהאי חרם או דהקדש פריק להו בד' זוזי ויוליכם לים המלח ומשתרי ההוא חרם או הקדש לדיליה דאמר שמואל הקדש שוה מנה וכו'.
